<h1>פירוש רבינו חננאל מכת"י</h1>
<h2>דף ז.</h2>
למלחמה ואמרה אם יבא בני בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה והיתה נזירה שבע שנים ובסוף ז' שנים עלת' לארץ ישראל והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות כול'. פי' נזירות חוצה לארץ אינה עולה מן המנין, ופשוטה היא. והיל' מותר לבעול בתחילה בשבת. אמר רב הונא אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה ואקשי' והאמר רב הונא אלמנה אינה צריכה ברכה ופרקי' מאי אינה טעונה דקא' רב הונא אינה טעונה ברכה כל שבעה אבל טעונה ברכה יום אחד.
<h2>דף ז:</h2>
אמר רב נחמן אמר רב הונא תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנא' ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו. והיל' המזכה לעובר לא קנה. ת"ר מברכין ברכת חתנים כל שבעה. אמר רב [יהודה] והוא שבאו פנים חדשות.
<h2>דף ח.</h2>
פי' מר סבר חדא יצירה הואי, חוה לבדה נוצרה מן הצלע ומר סבר שתי יצירות הוו כלומר אחת נוצרה עמו מקודם וברחה ואחר כך ברא לו חוה מצלעו. ואסיקנא חדא יצירה הואי. א' ר' יוחנן ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין והוא שבאו פנים חדשות.
סוגיא דשמעתא מקמי הילולא מכי רמי שערי באסינתא ועד תלתין יומין בתר הלולא מברך שהשמחה במעונו. ורב תחליפא דבריך שית אריכתא לית הל' כותיה. וכן רב חביבא דבריך להו לבי שבוע הבן שהשמחה במעונו לית היל' כותיה. ברכת אבלים בעשרה כול' מאי היא ברכת רחבה כול' ופשוטה היא.
ברכת אבלים מאי היא ברכת רחבה. בעשרה כל שבעה והוא דאיכא פנים חדשות. ואין אבלים מן המנין והא דתניא ברכת חתנים וברכת אבלים חתנים ואבלים מן המנין בברכת המזון. ברכת חתנים מאי היא בורא פרי הגפן, שהכל, יוצר האדם, אשר יצר, שוש תשיש, שמח תשמח, בא"י אמ"ה אשר ברא שש'. וקיימא לן כל ברכה הסמוכה לחברתה אין פותחין בה בברוך, והאי כיון דאמר לה רב אשי אי איכא פנים חדשות מברכינן כל שבעה כולם ואי ליכא פנים חדשות יומא קמא מברכינן שבע ברכות מיכאן ואילך מברכינן כשהשמחה במעונו ואשר ברא לפיכך תקינו רבנן להיות פותחין בה בברוך וחותמין בה בברוך דאי ליכא פנים חדשות ברכה בפני עצמה מברכינן וכן ברכת יצירה דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן. משמח חתן וכלה בברכה דשוש תשיש ובברכת אשר ברא דברכה של אשר ברא ברכה בפני עצמה היא דהא פותח בה בברוך, והא דחתים בה משמח חתן וכלה נמי שכבר חתם בשוש תשיש משום דאי ליכא פנים חדשות אין מברכין אלא ברוך אשר ברא.
<h2>דף ח:</h2>
כל המנבל את פיו אפי' נתחתם עליו גזר דין לטובה של שבעים שנה נקרע. ואל יפתח אדם פיו לשטן שנא' כמעט כסדום היינו. ועשרה כוסות תיקנו בבית האבל ומעשה דרבן גמליאל שניהג קלות ראש בעצמו וצוה להקבר בכלי פשתן ואחריו נהגו אפי' בצדדא בת זוזא, כולן פשוטות הן.
<h2>דף ט.</h2>
אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומקשינן אמאי ספק ספיקא וכול' ופרקי' כי א' ר' אלעזר באשת כהן שהאונס באשת כהן כרצון באשת ישראל ואין שם אלא ספק אחד ספק תחתיו ספק מקודם. איב' אימא באשת ישראל כגון דקביל בה אביה קידושי' והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שאילו מקודם לכן נבעלה היו הבתולים חוזרין כדגרסי' לקמן. ואקשינן תוב והאמר ר' אלעזר אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה כמעשה שהיה. פי' אינה נאסרת עליו עד שיקנא לאשתו ותסתר עם האיש שקנא לה או כמעשה שהיה, קבלה בידינו שזה המעשה מעשה דוד בבת שבע. ואקשי' ותסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה כלומר וכי היו עדים שקינא לה הבעל או עידי סתירה מי היו ועוד מי אסרוה הלא כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולמה לא אסרוה. ותריצנה הכי אין אשה נאסרת על בעלה בעד א' אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בעד א' ופתח פתוח כשני עדים דאמי, ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אנוסה היתה ומותרת לבעל וכל מקום שאינה נאסרת לבעל כך אינה נאסרת מן התורה לבועל. איב' אימא מעשה זה לא היה בו דבר איסור כי לא יצא אוריה עד שנתן לה גט ומגורשת היתה. כדשמואל בר נחמני דאמר גט כריתות היה נותן לאשתו כל היוצא למלחמת בית דוד וכדתאני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה. ויש אומרים מעשה היה שטען פתח פתוח ולא אסרוה עליו, ודחינן לה ופרקינן הני פירוקי. אמר אביי אף אנן נמי תנינא להא דר' אלעזר דתנן בתולה ניסת ליום הרביעי כול' ושנינן לדחוייה לעולם בטוען טענת דמים דבטענת פתח פתוח ליכא למיקם עלה דמילתא אפשר דמשקר אבל בטוען טענת דמים א' לה בררי עצמיך והוציאי בתולייך.
<h2>דף ט:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה. א' רב יוסף מה קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים כול'. ודחינן נמי להא דר' יוסף ואוקימנא בטוען טענת דמים. פי' גאון מה בין טענת פתח פתוח לטענת דמים יש ביניהם כי אם לא נמצאו לה דמים אע"פ שאינה בתולה אפשר שהיא מוכת עץ ואם בוגרת אע"פ שהיא בתולה אין בה טענת דמים לפי שדמיה כלין אבל אם מצא פתח פתוח אינו אלא מחמת ביאה שבא אדם עליה.
<h2>דף י.</h2>
איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר חכמ' תיקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן. ואקשי' אם כן מה הועילה תקנת חכמים כל אדם יכול לומר פתח פתוח מצאתי ונמצאת תקנת חכמים בטלה מעצמה ופירק רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. מסקנא דשמעתתא דטוען טענת פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובתה וכל שכן הטוען טענת דמים וליכא דפליג בהא דאפי' רב יוסף ואביי דדחינן להו לטעמייהו לסיועי קאתי ולא לאפלוגי קא אתו. ושמעינן מינה נמי הו[איל] וכתובת אשה תקנת חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית והא דרבן שמעון בן גמליאל דחינן לה בפרק שני דייני גזילות [ק"י ע"ב] ואמרי' לאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובת אשה מן התורה. לית היל' כוותיה. והני מילי בנסוי אבל בחור דטעין פתח פתוח מלקינן ליה אע"ג דמהימן.
כתובת אשה מן התורה מצינו המוציא שם רע כתיב ביה [דברים כ"ב] וענשו אותו מאה כסף ובאונס כתב ביה [שם] ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמ' כסף חצי מה שעל מוציא שם רע כך המפתה כ"ה חצי מה שעל האונס קנס אותו כמו הגנב וכיון שהמפתה כת' בי' [שמות כ"ב] כסף ישקול כמהר הבתולות ואין עליו אלא כ"ה.
גאון פי' כיפרי עצים לחים הנלקחים מן חריות של דקל'. ומברכתא נברכת של כובסין ונעשה בכינוי לאותו מקום וכן הוא אומר הכוהו והלקוהו בכיפרי כי כבר חבט בנברכת כלומר ידע את הנשים כי ההוא דאתי לקמי' דרב נחמן אמר פתח פתוח מצאתי אמר להן אסבוה כיפרי מברכתא חבטא ליה פי' הלקוהו. ואקשי' והקאמר רב נחמן מהימן. ופרקי' נשוי מהימן ואי בחור הוא מלקינן ליה דאמר' ליה מכדי אכתי לא נסבית מנא ידעת. טענת פתח פתוח בלא דמים לא משכחת לה אלא באשה גדולה בוגרת שכלו בתוליה. שמועות הללו כולן של רבן גמליאל פשוטות הן.
<h2>דף י:</h2>
מתני', בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה כול' מאי אלמנה א' רב חנן בגדתאה על שום מנה. שמועותיו כולן פשוטות הן.
אמר רב האוכל תמרים אל יורה, ואותבינן תמרים שחרית וערבית יפות כול' ופרקי' עלוי' מעלי ולפי שעה טרדן מידי דהוה אחמרא דאמר מר השותה רביעית אל יורה, תמרי מקמי נהמא כנרגא לדיקולא בתר נהמא כעברא לדשא. פי' האוכל תמרים אליבא ריקנא שוברים הגוף כמו הגרזן לאילן אבל האוכלן אחר הסעודה מחזקין הגוף כמו הבריח לדלת.
<h2>דף יא.</h2>
מתני' הגיורת והשבויה והשפחה כול' אמר רב הונא קטן גר מטבילין אותו על דעת ב"ד מאי קמ"ל דזכות הוא לו וכיון שאין לו דעת זכין לאדם שלא בפניו תנינא בעירובין פרק [חלון] [פ"א ע"ב] זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו, ושנינן מהו דתימא גוי בהפקירא ניחא ליה הני מילי גדול דטעים אבל קטן זכות הוא לו וטרינן לסיועי ממת' ודחינן ואוקימנא בגר שנתגיירו בניו עמו דניחא להו במאי דעבד אבוהון. אמר רב יוסף ואם גדלו אלו הקטנים שנתגיירו יכולין למחות ואותיב עליה אביי ממתני' דקתני קטנה שנתגיירה יש לה כתובה ואי סל' דעתך הגדילו יכולין למחות יהבינן להו כתובה דאזלי אכלי בגיותיהו. ואסיקנא לכי גדלה יהבינן לה וכיון דהגדילה שעה אחת ולא מיחת' שוב אינה יכולה למחות.
<h2>דף יא:</h2>
מתני' הגדול שבא על הקטנה כול' קטן הבא על הגדולה רב אמר עשאה מוכת עץ ושמואל אמר [אין] מוכת עץ בב[שר]. ומותיב רב הושעיא לרב ממתני' ותירצה רבה ואמר הכי קתני גדול הבא על הקטנה ולא כלום הוא דפחות מבת שלש שנים ויום אחד כנותן אצבע בעין דמי והבתולים חוזרים. קטן הבא על הקטנה עשאה מוכת עץ ומוכת עץ מחלוקת ר' מאיר ורבנן ר' מאיר אומר כתובתה מאתים וחכמים אומרים כתובתה מנה. אמר רמי בר חמא מחלוקת בשהכיר בה שהיא מוכת עץ כול', מותיב רב נחמן היא אומ' מוכת עץ אני ויש לי דאלמא אע"ג דלא הכיר בה יש לה כתובה ק'. ופריק רבא לר' מאיר בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים. לרבנן הכיר בה יש לה מנה לא הכיר אין לה כלום. והדר ביה רבא מדמתריץ לה להא דתניא הכי כיצד הוצאת שם רע בא לב"ד ואמר איש פלוני לא מצאתי לבתו בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא ולא כלום נמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה, מדאמר נמצאת שמעינן מינה דלא הכיר בה. שמע מינה לרבנן אפי' לא הכיר בה יש לה כתובה מנה כמה דתריץ רבה אליבא דרבנן וקיימא לן כתירוצא דרבא.
מתני' בתולה אלמנה גרושה חלוצה מן הנשואין כתובתן מנה הגיורת והשבויה כול'. ת"ר כנסה ראשון לשום נשואין ויש עדים שלא נסתרה עמו אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כינסה ראשון.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רבא זאת אומ' כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. איכא דמתני להא דרבא אמתני' ולאו דהכי קסבר רבא אלא טעמא דהאי תנא דייק ומפרש ואתי רב אשי ודחי לה. רב אשי אמר לעולם אימא לך בעלמא כינסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל ושאני הכא שהרי ידע הבעל כי נכנסה לחופה יש לו לפרש ולחקור אם אומרת כי עדין ומדלא חקר מחל וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא.
מתני' האוכל אצל חמיו ביהודה כול' תניא אמר רב יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין החתן והכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה והיו השושבינים ישנים בבית שחתן וכלה ישנים בו ומעמידין שני שושבינין כדי למשמשם ואוקמה רב אשי דהוא בתרא כל שלא נהג מנהג זה של מישמוש אלא לא מישמש אינו יכול לטעון טענת בתולים. תלמ' אר' יש' הדה דאת אמר שלא להפסידה כתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה.
פיס' בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמ'. גמ' אפי' משפחות המיוחסות שבישר' אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושים.
<h2>דף יב:</h2>
מתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי כול'. אתמר מנה לי בידך הלה או' איני יודע רב הונא ורב יהודה אמ' חייב רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור. ואמר' הא דרב הונא ורב יהודא דשמואל דתנן [י"ג ע"א] היתה מעוברת, מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר' גמליאל ור' אליעזר אומ' נאמנת וכול' אמר רב יהודה אמר שמואל היל' כרבן גמליאל ואמר לי' רב שמואל בר יהודה לרב יהודה אמרת לן משמ' דשמואל היל' כרבן גמליאל אף בראשונה והיא הנושא אשה ולא מצא לה בתולין היא אומר' משארסתני נאנסתי כול' ואע"ג דאיכא למימר אוקים ממונא בחזקת מריה והמוציא מחבירו עליו הראיה האשה היא המוציאה ממון מחזקת בעליו צריכה ראיה סבר רבן גמליאל כיון דטענתה משארסתני נאנסתי בריא וטענת הבעל עד שלא ארסתיך בשמא בריא עדיף מחזקה. וטרינן לאוקומי רב נחמן ור' יוחנן דאמ' אוקים ממונא בחזקת מריה דלא כרבן גמליאל ואסיקנא דבהא מנה בידך והלה או' איני יודע אפי' רבן גמליאל פוטר ולא מחייב ר' גמליאל הכא אלא מפני דסבר דאמרינן מיגו דאי בעיא היתה טוענת מוכת עץ אני ופי' לרבנן דאמ' מוכת עץ כתובתה מנה כיון דתניא בתולה הנבעלת מן הקטן וממי שאינו איש כשרה לכהונה דלא פסלה נפשה מן הכהונה ואמרה משארסתני נאנסתי דפסלה נפשה מן הכהונה נאמנת, אבל בטוען מנה לי בידך מאי מיגו איכא הילכך אפי' רבן גמליאל בהא כרב נחמן ור' יוחנן סבירא ליה דפטור. וסלקא שמעתא בהדין סברא וקיימא לן הל' כרבן גמליאל בהא והיל' נמי כר' יוחנן ור' נחמן דלא תקשי הלכתא אהלכתא.
<h2>דף יג.</h2>
מתני' היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את כול'. טענתיהו במאי ר' יוחנן אמר במאתים ומנה ר' אלעזר אמר במנה ולא כלום, ופשוטה היא. בשלמא לר' אלעזר היינו דקתני במתני' תרתי בעולה ומוכת עץ בעולה לאפוקי מדר' חייא בר אבין אמר רב ששת דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. קתני במתניתין עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ואוקימנא מקח טעות לגמרי משמע מכלל שהכונס בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל. היא אומרת מוכת עץ והוא אומר לא כי כול'. וחלקו שם ר' יוחנן ור' אלעזר זה או' טענתייהו במאתים ומנה וזה או' במנה ולא כלום ולדברי הכל אית לה או מאתים או מנה ומתני' לא הכיר בה לאפוקי מדר' אמי בר חמא דא' אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום. ושמעת דרב חייא בר אבין ודר' אמי בר חמא בהלכה שלמעלה מזו, אלא לר' יוחנן תרתי למה לי, פשוטה היא. בתרייתא אע"ג דליכא למימר מיגו פי' האומר מוכת עץ אני מאי מיגו איכא אין לה טענה אחרת טובה לה מזו.
מתני' ראוה מדברת עם אחד מה טיבו של זה כול'. מאי מדברת זעירי אמר נסתרה רב אסי אמר נבעלה, ואמרי' בשלמא לזעירי התנא שנה מדברת והוצרך לומר דלא תימא מדברת בלבד אלא אפי' אם היא מעוברת וא' לפלוני נבעלתי והוא כשר נאמנת אלא לרב אסי נבעלה ונתעברה דין אחד הוא תרתי למה לי, ופריק רב אסי איצטריך נבעלה לאכשורי בה, נתעברה בתה והא קמש' לן נאמנת לעצמה ולבתה. פי' היניחא למאן דאמר המכשיר בה מכשיר בבתה, הוא ר' יוחנן. אלא למאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, ר' אלעזר, כדבעי למימר לקמן. (מ)דדייקינן אליבא דר' יהושע בהא ואמר' הא דרב דאמר באחרית מסכת קדושין מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד דלא כר' יהושע דהא ר' יהושע מוקים לה להא שראוה מדברת בחזקת בעולה לנתין ולממזר וקיימא לן כל שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה, ופרקי' אפי' תימא רב דאמר כר' יהושע ולאו דאסיר' אלא משום מעלה עשו ביוחסין שמע מינ'.
<h2>דף יג:</h2>
פי' חורבא דמתא כגון מתא דרובה ישראל וכל ישראל זולתי קרוביה כשרין לה אבל חורבא דדברא דאתו מכול' עלמא רוב האומות פסולין לה. ומותבינן הא דתניא בתוספתא בהא עיניינא זו עדות שהאשה כשרה לה ור' יהושע אמר אינה נאמנת כול'. הושבתני על המעוברת דקאמר לה אף לזו יש עדים שהרי כר[יסה בי]ן שיניה שכיון שהיא מעוברת עוברה מעיד עליה שנבעלה וכאילו יש לה עדים מה תשיבו על המדברת פי' מכלל דמדברת לא נבעלה. ואמר להן מדברת היינו שבויה גם השבויה אין בה עדים שנבעלה אלא שנשבית בידיהם כמו שיש עדים שראו זו מדברת עם זה ואמרו גבי שבוייה רוב גויים פרוצים בעריות הם ואמר להם הוא אין אפוטרופוס על העריות. פי' אפי' חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפוטרופוס על העריות. קתני מיהא תרתי מדברת ומעוברת תיובתא דרב אסי תיובתא. ודחינן ותיפוק ליה דהכא במתני' בראוה מדברת רוב כשרין אצלה דהא במתא היא אבל בשבויה ביד גויים רוב פסולין אצלה ולמה מדמין זו לזו ומדלא מותבי לי' לר' יהושע הכא ש"מ דפוסל פוסל אפילו ברוב כשרין. רוב כשרים ורוב פסולים דינם שוה. רבן גמליאל ור' אליעזר מכשיר אפי' בבתה כשאומרת לכשר נבעלתי כשירה היא וגם בתה נכשרת בעדותה. אבל ר' יהושע שפוסל בה פוסל אפי' בבתה ור' אלעזר אמר אפי' רבן גמליאל דמכשיר בה משום דאית בה חזקה דכשרות בבתה פוסל. ומותיב ר' אלעזר מסיפא דהא מתניתא זו עדות שהאשה כשרה לה במה דב' אמו' בעדות אשה בגופה אבל בוולד הכל מודים שהוולד שתוקי מאי לאו שתוקי ופסול, דייקינן מדקתני הכל מודים שהוולד שתוקי אפי' רבן גמליאל דמכשיר בה פוסל בבתה פי' כיון שחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר אליבא דרבן גמליאל ר' יוחנן אמר ר' גמליאל מכשיר בבתה ור' אלעזר אמר אפי' ר' גמליאל פוסל בבתה ואותבי' ר' אלעזר הכל מודים שהוולד שתוקי, פירק לו ר' יוחנן הכל מודים שהוולד שתוקי כל חד וחד לדעתי' לר' יהושע שתוקי ופסול לר' יהושע שתוקי וכשר. והיינו המשנה ר' יוחנן שתוקי וכשר וכדשמואל דאמר שמואל עשרה כהנים עומדין ופירש אחד מהן ובעל הוולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה אבל כשר הוא לכל דבר. ובתלמ' אר' ישר' אמרינן מני מכשיר בה מכשיר בבתה ר' מאיר ומני פוסל בה רבנן תאני איזה היא עיסה כשרה כל שאין בה לא חליל ולא נתין ולא ממזר ר' מאיר אומר כל שאין בה אחד מכל אילו בתה כשרה לכהונה אבל משפחה שנשתקע בה פסול ר' מאיר אומר בודק עד ארבע אמהות ומשיא וחכמ' אומ' בודק לעולם.
ההוא ארוס וארוסתו דאמרה היא מיניה והוא מודה ואמר מיני ושריא ליה רב יוסף. ואסיקנא לשמעתא אע"ג דרוב פסולין אצלה דהא אשת איש היא כיון דארוסה היא כדאיעבד דמי דבהדיא אמר לי' שמואל לרב יהודה אף על גב דהיל' כרבן גמליאל לא תעבד לה עובדא לכתחילה עד דאיכא רוב כשרים אצלה. רמי לה אביי לרבא ומי א"ר יהושע אינה נאמנת הא תנן בפרק האחרון בעדיות העיד ר' יהושע ור' יהושע בן בתירא על אלמנת עיסה שכשרה לכהונה ופריק אלמנת עיסה דאמ' דאמרינן לא ניסת אלא עד דבדקה במשפחתו ולא ניסת אלא לכשר אבל במזנה לא אמרי' הכי. פי' משנתי' בריא שאומרת בברור איש פלו' וכהן הוא ואע"פ שהדבר בזנות.
<h2>דף יד.</h2>
אלמנת עיסה במפורשת שניסית במשפחה שנטמע בה ספק חלל ואינה יודעת בבירור למי ניסת אם לזה שהוא ספק חלל או לזולתו כשר שבמשפחה ונמצא אלמנת עיסה ספק ספיקא דאמרי' שמא לכשר היתה נשואה או שמא לספק חלל ואותו הפגום נמי בספק נפגם כי יש לומר שמא אינו חלל וכשר הוא [ו]יש לומר שמא חלל הוא נמצא דבר זה ספק ספיקא. פ' ספק חלל כגון ישראל שזרק גט לאשתו ולא ידעינן אם היה קרוב לו או קרוב לה זו היא גרושה מספק מת המגרש נמצאת זו האשה אלמנה וגרושה מספק נשאה כהן והוליד ממנה בן זה הוא ספק חלל מפני שאמו גרושה מספק היא (גרושה). ויש או' כגון שנשא כהן גרושה וילדה עם אשה אחר' כשרה ונתערבבו ולדותיהן שכל אחד הרי הוא חלל מספק וזהו כגון חלל האמור בשמועה זו. אבל משנתינו ספק אחד הוא יש לומר אמת אמרה לכשר נבעלתי וי"ל שיקרה, נמצא הדבר בספק. ועל זה [ה]דרך שמועה זו סלקא. הילכך לרבן גמליאל אלים ליה בריא כלומר האומר' בריא לי סומכין על דבריה ולא חיישינן שמא מכזבת אבל האומר' איני יודעת בבירור אפי' בספק ספיקא חיישינן ופסול ור' יהושע סבר בספק ספקא מקילינן ומכשרינן ובספק מחמרינן ופסול.
ת"ר איזו היא עיסה פי' שאמר' כשרה לכהונה כל שאין בה לא משום ממזרות כול'.
<h2>דף יד:</h2>
אמר מר איזו הוא עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינים ולא משום עבדים. ודייקינן מינה הא אלמנת חלל כשר, כשרה לכהן הדיוט ואקשי' מאי שנא הני דפסלו משום שהן של תורה משו' שנא' [דברים כ"ב] לא יבא ממזר וכתי' [שם ז'] לא תתחתן בם ותנן במתני' בפרק הערל [יבמות ע"ח ע"ב] ממזירין ונתינין אסורין איסור עולם עבדים נמי חשובים כבהמה דכתיב [בראשית כ"ב] שבו לכם פה עם החמור וכת' נמי [דברים כ"ג] לא תהיה קדשה מבני ישראל ומתרגמינן לא תהא איתתא מבנת ישראל לגבי' עבד חלל נמי הא כתיב [ויקרא כ"א] אלמנה וגרושה וחללה זונה וכת' [שם] ולא יחלל זרעו בעמיו. ותוב קשיא אחריתי איזו היא א' עיסה כל שנטמע בה ספק חלל מכלל שחלל ודאי פסול והא מדוקיא דרישא גמרי' דחלל כשר. ופריק ר' יוחנן ממזר צווח וחלל שותק איכא ביניהו ת"ק סבר כל פסולא דקרי ליה ושתיק ואפי' חלל ושתק פסול ואמר לי' ר' מאיר הנך דפסול ליה מקהל אמרי' לא עבד איניש דשמע דפסיל מקהל ושתיק אלא מיגו דשתיק קושט' קאמר ליה האיך, אבל אי אמר לי' חלל ושתיק משום דלא איכפת ולא מחזקינן ליה חלל בשתיקתו. וא' ליה ר' שמעון בן אלעזר להאי תנא דתני לה הכי משמע דר' מאיר, לא ר' מאיר לאו כדקאמרת אלא הכי סבירא ליה אי קרי ליה ממזר ושתיק כשר הוא סבר ממזר קלא [אית ליה] אבל אי קרי ליה ממזר וצווח ואי קרי ליה חלל שתיק האי ודאי אמרינן שתיקה כהודאה ובשתיקה נפסל. פי' הא דתניא שתיק ממזר פסול שתיק חלל כשר הוא לתנא קמא דמתניתא דתני לה משמ' דר' מאיר והא דתניא שתיק ממזר כשר שתיק חלל פסול לר' שמעון בן אלעזר אליבא דר' מאיר.
מתני'. מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים כול' אוקמה רב יהודה משמי' דרב למתני' אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה ולא חיישינן שמא לפסול נבעלה.
<h2>דף טו.</h2>
בקרונה של צפורי היה מעשה וכר' אמי דאמר והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת שם ומפני מה פי' רב בקרונה של צפורי כדר' ינאי דאמ' נבעלה בשעת קרונות כשרה, שמעינן דאע"ג דציפורי רוב העיר כשרין והיא שנבעלה בשעת קרונות דבארי לן שהשירות העוברות בקרונות רובן כשרין הן, פירש אחד מצפורי ובעל הוולד שתוקי. אוקימנא דר' חנינא דא' הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה והני מילי דאזלה איהי לגבייהו דהוי ליה קבוע וא"ר זירא כל הקבוע אע"פ שהרוב כשרין כיון שהוא קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואקשינן ומי בעינן תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה כדאוקמה רב למתני' והתניא תשע חנייות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו ידוע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור דאמרינן כל מאן דבעי מיזבן מהדר אכל חנות וחנות מאן דמזבין בזול מיניה זבין וחנות דנבלה הוא מזבן בזול הלכך חיישינן דמיניה זבין. אבל בשר הנמצא בדרך הולכין אחר רוב חנויות ומותר, והכא אין שם אלא רוב העיר בלבד וכי תימא בשאין דלתות מדינה נעולות דאתי לה רובא מעלמא כשרין ושמא הבשר שנמצא מהן נפל והנה איכא רוב סיעה והא"ר זירא אע"ג שדלתות מדינה נעולות ופרקי' אין הכי נמי דרוב אחד דיו אלא מעלה עשו ביוחסין דלא מכשרינן ליוחסין אלא בתרי רובי.
גופא א"ר זירא כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי בין לקולא בין לחומרא ופשטינן לה מדרבנן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואמרי' מדאורייתא מנא לן ואתינן למיפשט מיהא דגרסי' בפרק אלו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ט ע"א] בהלכה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם כול' עד ר' שמעון אומר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ואמרי' מאי טעמא אמר קרא [דברים י"ט] וארב לו עד שיהא מתכוון לו כלומר אינו מתחייב עד שיתכוון המכה להכות הנהרג עצמו ורבנן דאמ' נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב האי וארב ליה מאי דרשי ביה, אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגוי. פיר' כלו' בא וארב לו לפטור את הזורק אבן במעמד בני אדם הרבה והרג אחד מהן שפטור. ואסיק' כגון דאיכא תשעה ישראל וגוי אחד ביניהם דהוה ליה קבוע וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. נתברר שאפילו מדאורייתא כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. איתמר א"ר חייה בר אשי אמר רב אשי אמר רב היל' כר' יוסי ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה ומותיב ר' ירמיה לרב אשי ורב לא בעי תרי רובי ליוחסין והתנן במכשירין פרק ב' [מ"ג] עיר שישראל וגוים דרים בתוכה וכו'.
<h2>דף טו:</h2>
מצא בה תינוק מושלך אם רוב גוים גוי אם רוב ישראל ישראל, מחצה על מחצה ישר'. ואמר רב לא שנו אם רוב ישרא' ישרא' אלא להחיותו אבל ליחסו לא. ודחינן היכי נעלם מר' ירמיה הא דאמר רב יהודה אמר רב בקרונה של צפורי היה מעשה ואוקמ' בשעת קרונות בעת שהשיירות כולן רובן כשרות ולפיכך א"ר יוסי במשנתי' כיון שרוב הסיעה כשרין אם גם רוב העיר משיאין לכהונה כשרה דהא אית בה תרי רובי. אי הכי תקשי לרב חנן דאמר בתרי רובי הוראת שעה היתה אבל בעלמא לא בעינן תרי רובי אלא אפי' רוב חדא סגיא, והנה רב אמר ברוב אחד ליחסו לא. ופרקי' מי ששינה דברי רב במשנתינו הוראת שעה היתה לא מתני נמצא בה תינוק מושלך אמר רב ליחסו לא. ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. פשוטה היא.
האשה שנתארמלה או שנתגרשה והיא אומרת בתולה ניסיתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך כו'. הֵינומַה, פי' לשון יון היא תורתה כלו' חוק הבתולות.
<h2>דף טז.</h2>
דייקינן ממתני' דקתני אם יש לה עדים כתובתה מאתים ואם אין לה עדים כתובתה מנה כי היא אינה נאמנת ונמצאת משנתינו זאת דלא כרבן גמליאל דסבר האשה נאמנת. ודחינן הדין דוקיא ואמר' אפי' תימא ר' גמליאל לא א"ר גמליאל שהיא נאמנת אלא בזמן שהבעל טוען שמא והיא אומרת ברי כגון היא אומ' משארסתני נאנסתי והבעל אינו טוען טענת בריא אבל היכא דטוען ברי לי שאלמנה נשאתיך לא סבר רבן גמליאל שהיא נאמנת אלא האיש נאמן ואמרי' ודאי משנתינו אפי' ר' גמליא' מדקתני מודה ר' יהושע מכלל דרבן גמליאל דהוא בר פלוגתיה דר' יהושע הורה בכאן כר' יהושע לפיכך שנה גם ר' יהושע מודה ר' גמליאל בדבר זה. ודחינן להאי סברא ואמרי' לעו' לא איירי רבן גמליאל בהאי פי[ר]קא ור' יהושע אפרקין קמא קאי, ושקלינן וטרינן ואסיק' אהא הנושא אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתפחה שדהו וסבר רבן גמליאל מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דלא נפסלה מן הכהונה ואמרה נאנסתי דפסלה נפשה נאמנת. ואמר לו ר' יהושע כיון שהיא פתוחה והיא בלא דמים ולא יתכן תאמר בתולה אני כגון שור שחוט שלא יתכן לומר חי הוא, לא שנא מוכת עץ ולא שנא אמ' נאנסתי איני נאמנת, אמנם באומ' שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן מיגו שאלו היה רוצה אמר לא היתה של אביך מעולם, ואין דבר מוכיח שהוא של אביו כגון שור חי מודינא לך שהוא נאמן שהפה שהודה כי הוא של אביך הוא הפה שאמר לקחתיה ממנו נאמן. וכיון דרוב נשים בתולות נשאות מאי טעמא לא אזלינן בתר רובא אלא אמרינן הבעל נאמן. ופירק רבינא רוב הניסת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובה. ירו' זאת אומרת שלא הילכו למדת הדין לממון אחר הרוב.
<h2>דף טז:</h2>
ואקשי' דלמא מפקא עידי הינומא בהא בי דינא וגביא ומפקא לכתובתה בבי דינא אחרינא וגביא. א"ר אבהו זאת אומ' כותבין שובר. כלומ' כשגובה כותב' על עצמה שובר וכשמוציאה הכתובה מוציא הבעל שובר ודוחה. רב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקי', משנתנו שנוייה. איכא דמתני לה להא דר' אבהו ורב פפא אבריתא דתניא איבדה כתובתה נשרפה כתובתה כול'. ואקשי' לרב פפא דאמר במקום שאין כותבין כתובה והא קתני איבדה כתובתה, לדבריך מנין לה כתובה. ופריק בדכתיב לה איהו. [וא]סיקנא כל מקום שטוענת כי איבדה כתובתה מחזקינין לה שהטמינה ולא [גב]יא עד דמתיא סהדי דאמ' בפנינו נשרפה כתובה זו. מאן דמתני דר' אבהו ורב פפא אברייתא דקתני בהדיא איבדה כתובתה כל שכן אמתני' ומאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא כי קושיין דמקשינן והא איבדה כתובתה קתני. ומפרק' כדמתרצינן לה. ואקשינן בין אמתני' ובין הברייתא כי קושיין דמקשינן והא איבדה כתובת' קתני. ומפרק' כמדתרצינן לה. ואקשינן בין אמתני' ובין אברייתא וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא וגביא והדרא מפקא עידי אחרינא בבי דינא אחריני וגביא. ופרקינן במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר.
<h2>דף יז.</h2>
תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כמות שהיא. אם נאה נאה ואם כעורה או' כעורה שנ' מדבר שקר תרחק בית הלל או' לעולם או' כלה נאה וחסודה כמו שלקח מקח מן השוק אין רצונו שיגננו אדם בעיניו אלא ישבחנו מיכן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. שירוק וכיחול ופירכוס תכשיטי הכלה הן.
פי' לא מסרמסין ולא מסרמטין יש או' שַרי פרקים פ' שרי נ' פרקים. ויש או' מסרסי טעמי ההלכה כל' אינן בקיין, ר' יהודה בר אילעאי היה מרקד בבד של הדס לפני הכלה. פיר' אהניא לי' שטותי' לסבא ההדס שהי' מרקד בו כדכתב [ישעיה מ"א] ארז שטה והדס. שטותיה, שטות ממש. שיטיתיה, שיטותא דאסא כגון אגודה של הדס. מותר להסתכל בפני הכלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, ולית הלכתא כוותיה.
כתב גאון סרמוסין דבר שהיה מבונה ועכשיו נתקלקל כפקעיות של מטוה כל זמן שמסתבך קוראין אותו בארמית סרמוסי. סרמיטין לשון שרטוט הוא וכתב מקולקל נקרא סרמוטי. חמיסין לשון חטיפה טורמסין בלשון [לעז] עוגה שנטולה מן העיסה ואפויה כשהיא כמו כדור ולא השוו פניה ולא תקנה נקרא טורמוס, וכך הן אומרין לא תסמכו לנו מן המסכסכין את הדברים זה בזה כמטוה מסוכסך אלא מי שמסלסלין אותו ומעמידין דבר על אופניו. ולא מי שאין טעמן ברורין ככתב משורטט, ולא מי שחוטפין את הדבר כחמיסין אלא מיושבין, ולא מי שאין מתקנין את הדברים ו[מ]ייפין אותן ומי שטעמייהן כתורמוס.
תנו רבנן מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה כול'. אקשינן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואוקימנא פרשת דרכים היא. תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה.
<h2>דף יז:</h2>
מאי הינומא תנורא דאסא. פי' גאון קובה מן אסא או קרייתא דמנמנמא בה כלתה ר' יוחנן אמר אף חלוק קליות ראיה בבבל. דרדוגי משחא, פי' יציקת השמן ראיה שהיא בתולה. אלמנה לית לה כיסני פי' שאין משליכין לפניה קליות ואגוזים. פי' דחפיפאתא חופות.
מתני' ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה כול', ואוקימנא למתני' אם יש עדים שהית' שדה זו לאביו ולא אכלה שני חזקה בחיי האב אלא שתי שנים בחיי האב ואחת בפני הבן והיה הבן קטן לפיכך אינו נאמן וכדרב הונא דאמ' אין מחזיקין בניכסי קטן ואפי' הגדיל. ורב הונא הוסיף על משנתינו ואפי' הגדיל וקימ' לן כוותי'. דין המחאה ודין בורח מחמת מרדין כבר פרשנוהו בפ' חזקת הבתים. וליתני מודה ר' יהושע באומר לחברו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס כול' פשוטה היא.
<h2>דף יח:</h2>
מתני'. העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסים היינו כול', בעי רמי בר חמא להעמיד סופא דמתני' דקתני אבל יש עדים שהוא כתב ידם כול' וטוענים אנוסים היינו אינן נאמנין כשטוענים כי אנוסים היו מחמת ממון אבל אנוסים מחמת נפשות נאמנין. ודחה רבא דבריו מדריש לקיש דאמר עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין. אלא אי אתמר דראמי בר חמא ארישא איתמר הרי אלו נאמנין הני מילי כשטוענים אנוסי' היינו מחמת נפשות אבל מחמת ממון לא. מדמותבינן מריש לקיש שמ' מינה היל' כוותיה. וכן אמר בתלמ' אר' ישראל [פ"ב ה"ג] תני וכן העדים שהעי' לטמא או לטהר לאסור ולהתיר בין לזכות ובין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו מבדין היינו נאמנין משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אין נאמנין. ר' שמעון בן לקיש אמר עשו החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד.
ת"ר אין נאמנין לפסלו דברי ר' מאיר וחכ' או' נאמנין. ושקלינן לפרושי טעמא דר' מאיר דאמר אין נאמנין לגבי פסול אמרינן מכחשי דמלוה דייק ולא מחתים אלא כשרין. קטנים נמי כדריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. אלא אנוסים היינו אמאי אין נאמנים כול'.
<h2>דף יט.</h2>
ואסיקנא אלא טעמא דר' מאיר כדרב הונא אמר רב דאמ' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. פיר' כיון שמודה הלווה כי זה השטר כתבתיו עלי על מנת כך וכך אין צריך המלוה לקיים אותו השטר שאין נאמן הלווה לאמר על מנת כך וכך כתבתיו אחרי שהודה כי הוא כתבו על עצמו, כן העדים כיון שאמרו כתב ידינו זה נתקיים השטר ואין נאמנין לומר אנוסים היינו כדי לפסלו. ורב נחמן חולק ואומר אמרינן להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא כלומ' כל המוציא שטר על חבירו ואע"פ שחבירו מודה לו אבל טוען כי פרוע או על תנאי וכיוצא בו אין גובין בהוצאתו דא' הפה שאסר הוא שהתיר אלא צריך לקיים שטרו. וסוגיא סהדי דאתו לבי דינא לאימלוכי דפל' אמר להו חתמו שקר ואם לאו תהרגו אמרי' להו חתימו ואל תהרגו שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים.
אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. פי' אמנה כתוב לי שטר חוב על עצמך והאמן לי עד זמן פלו' אתן לך הממון. רבה אמר כגון דאמר לווה אביי אמר פעמים שאפי' אמר מלוה שטר אמנה הוא אינו נאמן כגון שחייב לאחרים דאמרינן לאברוחי נכסים קא עביד דלא ליפקי מיניה כר' נתן דתני מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה תל' לו' ונתן לאשר אשם לו רב אשי אמר לעולם דאמרי עדים ודאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמאי לא מהימני דאסור לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו שנא' אל תשכן באהלך עולה כלו' אין אדם עובר באיסור כי האי גוונא אלא מכחשו. ודייק' מינה כיון דשטר אמנה איקרי עוולה אי אמ' שהדי אמנה היו דברינו אין נאמנין מאי טעמא כיון דשטר עוולה אעוולה לא חתימו.
<h2>דף יט:</h2>
ומר בר רב אשי קאי כאבוה ואמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעה היו דברינו נאמנין מאי טעמא שטר באונס ניתן לכתוב ומוסר לכתוב מודעה עליו וכותב מודעה לבעל השטר הנכתב באונס אבל שטרי אמנה כי האי גוונא דפרשינן לעילא לא ניתן לכתוב ולא נמסרה עדות לעדים לכתוב כי שטר אמנה הוא שאם רוצה לבטלו מפני מה כותבו. וקיימא לן כמר בר רב אשי ומפרש בחזקת הבתים. וכן ספר שאינו מוגה עד שלשים יום מותר לשהות יותר מיכן אסור שנ' אל תשכון באהליך עולה. ורב נחמן אמר בין אמנה היו דברינו בין מודעה היו דברינו בשניהן אין נאמנין.
בעא מיניה רבא תנאי היה דברינו מהו. אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא, כלו' כיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואין יכולין לקיימו נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וסוגיין דשמעתא כולה כי הא דאמ' רב אשי בשאין כתב יוצא ממקום אחר סלקא ועלה. עד או' תנאי ועד או' אינו תנאי, אמר רב פפא תרויהו בשטרא מעליא קא משהדי כול'. ודברין פשוטין הן. ואתקיף עלה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפי' תרוייהו כלו' כשאומרין תנאי היו דברינו לא יהו נאמנין פי' כיון כשאומרים כתב ידינו זה אשטרא מעליא משהדי כי הדרי ואמר' תנאי הוה דברינו הגדה שניה זה וקיימא לן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אלא מאי טעמא מהימני דאמרינן מעיקרא למיעקר שהדותיהו קאתי ולא משהדי דשטרא מעליא הוא כלל, עד אי נמי למיעקר שהדותי' קאתי וכיון שאין השטר מתקיים אלא מפיו הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואסיקנא והילכ' כרב הונא ברי' דרב יהושע.
ת"ר שנים חותמין על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שזה כתב ידם הוא אבל אנוסים או קטנים או פסולין היו נאמנין. אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר והוחזק בבית דין אין נאמנין. ומתמהינן פיר' העדים החתומין על השטר תרי והני אחריני תרי אין נאמנין ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו. ופריק רב ששת ודחיי' רב נחמן לפרוקיה. ואוקמה הוא אוקי לבהדי תרי. פי' אפי' אי אתו עידי השטר ומכחשי להני הויא לה עדות מוכחשת ואין נאמנין לא אלו ולא אלו ומוקמינן ממונא בחזקת מאריה.
<h2>דף כ.</h2>
מידי דהוה אניכסי דבר שטיא דאמר רב אשי אוק' הני דאמר' כשהוא שוטה זבין לגבי הני דאמ' כשהוא חלים זבין ואוקים נכסי בחזקת בר שטיא. והני מילי בנכסי דירית מאבהתיה אבל זבין הוא לא דאמר' כשהוא שוטה זבין כשהוא שוטה זבן, כההוא פחות מבן עשרים דזבין נכסי' וכול' כדמפרש במי שמת.
אמר ר' אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם הכחשה מיהת הויא ומתניתא דא מסייעא לר' יוסי דאמר אין מקיימין שטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד. ונהרדעאי אמרי משתי שטרות או משתי כתובות והוא שאכלום בעליהן שלש שנים ובשופי וביוצא מתחת ידי אחר.
ת"ר כותב אדם עידותו על השטר ומעיד לו עליה אפי' לאחר כמה שנים. פיר' יש מי שאומר תרתי בבי קתני ואם נמסרה לו עדות בקניין או אמר לו לכתוב שטר בפירוש ונתרשלו הבעלים ולא כתבו השטר ובאו אחר כמה שנים ובקשו לכתוב השטר יש להם לעדים לכתוב לו העדות שנמסרה להם. ואם הוא עדות של פה הולך ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים. אמר רב הונא והוא שזוכר העד העדות זו מעצמו. ר' יוחנן אמר אע"פ שבתחילה אינה זוכרה אלא אחרים הזכרוהו ונזכר יש לו להעיד והוא שזה העד תלמ' חכם אבל זולתי תלמ' חכמ' אם זוכר העדות מעצמו יש לו להעיד אבל אחרים מזכירין אותו לא. וכן סוגיא דשמעתין סלקא. ויש אומ' כותב אדם עדותו על השטר כגון דיפתרא שיש לו בבית וכותב בו כל עניין שיעבור בידו ובא בעל העדות ותבעו להעיד לו ומצאו בדיפתר' שלו כתוב בו ביום פלו' נמסרה לי עדות כך וכך הולך ומעיד לו עליה אפי' לאחר כמה שנים ואע"פ שהוא כתב ידו. אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו זולתי הכתיבה. ור' יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא מכתיבתו בלבד דיו. ודייק רבא מדברי ר' יוחנן דאמר אם נזכר מכתיבתו דיו, כך אם שכח ומזכירו חבירו ונזכר שפיר דמי. ודוקייה דרבא סיוע לפירוש האחרון. ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות אלא אע"פ שאין זוכרה מעיד שזה כתב ידו ודיו שאלו צריך לזוכרה אין אחד יכול לקיים חתימת חבירו. ואשכחנא בתלמ' ארץ ישר' [פ"ב ה"ד] סיוע לזה הפי' א' ר' זעירה תני בכתובות דברי רב זה או' זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר דברי ר' וחכמים או' אינן צריכין כול'. אר' זעירה דברי ר' במעיד על השטר ודברי חכמ' במעיד על העלי' תני כותב אדם עדותו על השטר ומעידה אפי' לאחר שנים רב הונא אמר והוא שיהא זוכר עדותו ר' יוחנן אמר אע"פ שאין זוכר עדותו ותייה רב הונא כר' ור' יוחנן כרבנן ומצאנו בפרק ארבעה אחים [יבמות ל"א ע"ב] מפורש. איבעיא להו עצמו מאי פי' אם מזכירו הבעל דין עצמו מאי והיל' עצמו לא.
<h2>דף כ:</h2>
ואם העד צורבא הוא שיודע שאם לא יתבררו לו הדברים בירור יפה בידיעתו הוא לא יעיד בהם שלא יסמוך על ההזכרה שמזכיר בעל הדין מותר. וזולתי תלמיד חכ' אסור דחיישי' דדילמא מדוכרא בעלמא דדמיא ליה קא משהיד הלכך לא. ומשום הכי א' ליה רב אשי לרב כהנא לאו עלך סמיכנא אנא דרמאי אנפשאי ואידכרי.
תנן התם באהלות פרק ט"ו התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך אחד חדשים ואחד ישנים טמאים כול', ומתמהינן מספיקא מי מחזקינן טמאה והאמ' עילעא מצאו וטיהרו ארץ ישראל, פי' צלע מצאו ואמרו הטומאה שהיו מחזקין בה זו הצלע הית' וטיהרו כל ארץ ישר'. ואוקמוה ר' זירא לדרך בית הקברות זימנין דמיתרמי בין השמשות ומקרי קבר מת באותו התל, עיר נמי אוקמה ר' חנינא תל הסמוך לעיר הנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין אבריהם ועד חמשים אמה הולכת אשה לבדה יתר מכן מתוועדות אם אחרים והולכין וקוברין בבית הקברות וכל תל שהוא רחוק מן העיר יותר מחמשים אמה וכן תל הנמצא שלא בדרך בית הקברות טהור, חדשות כיון שאין בהן חזקת הטומאה טהורות הן רחוקות וישנות טמאות חיישינן דילמא עיר היתה סמוכה לאלו התלולות בתוך חמשים אמה וקברו שם נשים נפליהן וחרבה, ופי' ר' מאיר כל שאין אדם זוכר מתי נעשה התל וכמה ששים שנה. ואמר רב חיסדא שמ' מינה מדר' מאיר עד שתין שנין מידכר איניש סהדותיה טפי לא. ודחינן לה ואסיקנא לה משום דלא רמיא עלי' שכח אבל עדות אפי' טובא כיון דרמיא עליה מידכר דכיר לה.
מתני'. זה אומר כתב ידי וזה אומר כתב ידי צריכין שיצטרף עמהן אחר דברי ר' וחכ' או' אין צריכין. כשתמצי לומר לדברי ר' על כתב ידם הן מעידין ואין עדות מתקיימת אלא בשנים, לדברי חכמ' על מנה שבשטר הן מעידין והנה הן שנים לפיכך אין צריכין אחר ואמרי' פשיטא דהכי היא איצטריך מהו דתימא לר' מספקא ליה והיכא דמית חד לא סגי ליה להא שהדא דקאי לומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וחד מן השוק יעיד על חתימות שניהם דאם על מנה שבשטר מעידין נמצא יוצא חצי הממון על פי העד החי והחצי האחר יוצא על פי זה החי ועל פי אחר שמן השוק שמקיימין כתב ידו של מת נמצאו שלשה רבעי ממון יוצאים על פי העד החי קמש' לן דר' פשיטא ליה דעל כתב ידם מעידין ואם מת אחד מהן שנמצא מיקיל בהא דרבנן מצרכי שנים מן השוק להעיד על חתמות המת והחי על כתב ידו ור' לא מצריך אלא אחד והחי עמו כמו שאמ' בין לקולא ובין לחומרא. ואמרי' לרבנן דבעי שנים מן השוק להעיד על כתב ידו של מת ואי ליכא אלא חד והעד החי שמכירין כתב ידו של מת מה יעשו. ואמר אביי כותב החי כתב ידו בחרס ומשליכו בבית דין ומקיימין כתב ידו בצורתו שבשטר מכתב ידו שבחרס שאין צריך להעיד הוא על כתב ידו ובא הוא ואחר ומעידין על כתב ידו של מת ונתקיים השטר. אמר רב יהודה אמר שמואל הל' כחכמים והא דעבד שמואל כר' בשטר דיתמי לרווחא דמילתא הוא דעבד, והאידנא לא חיישינן דהא אסיקנא היל' כחכמים. ודוקא אחספא כותב כתב ידו אבל אמגלתא לא לכתוב חיישינן דילמא נפיל ליד איניש דלא מעלי וכתיב מעילויה לפלו' בר פלו' עלי כך וכך דינרין וכתבתי לי [ב"ב קע"ה ע"ב] זה כתב ידי ותנן בגט פשוט הוציא עליו כתב ידו שחייב לו גובה מנכסים בני חורין ומפורש ברור במקומו. והאי דאמר עד ודיין מצטרפין פרכה רבה.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין חתימות העדים ואחד אינו מכיר עד שלא כתבו וחתמו מעידין לפניו וחותם משכתבו אין מעידין לפניו וחותם, כרב אשי דאמר אשרתא דכתיבא מקמי דליחזי סהדי חתימות ידיהו פסולה. וליתא לדרב אשי דתנן מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא משום דבעינן לשמה אבל דמיחזי כשיקרא לא חיישינן. ואתינן למשמע מיהא דרב הונא אמר רב תלת. ודחייא רב אשי ואמ' בשלמא עד נעשה דיין שמעינן מינה דהא הם המכירין כתב ידי העדים הם המקיימין את השטר אלא דאמר דיינין המכירין חתמות העדים אין צריכין להעיד בפניהם לעולם אימא לך אם שלשתם מכירין חתמות העדים אין מקיימין השטר בידיעתם אלא צריכין אחרים להעיד בפניהם ושאני הכא דהא מקיימא הגדה קמי חד דיינא. והא דדייקת כיון דאצרוכי לאסהודי תרי דידעי קמי האי דלא ידע שמ' מינה דיינין שאין מכירין חתמות העדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד לעולם אימא לך לא צריכי לאסהודי קמי כולהו אלא אפי' קמי תרי מיניהו סגיא ושאני הכא דלא מקיימא הגדה כלל. ונתפרכה זו הדוקיא ולא עמדה אלא עד נעשה דיין. ומותיב רב ספרא הא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והן בית דין כול'. ופרקינן הנח עדות דר"ח דאוריתא ובדאוריתא אין עד נעשה דיין אבל בקיום שטרות דהוא דרבנן עד נעשה דיין.
אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים השטר וקרא ערעור דגזלנותא על אחד מהן עד שלא חתמו שני הדיינין אם באים שני עדים מעידין על זה שחזר בתשובה והשיב הגזילה וכאלו עכשיו ישבו ב"ד אחרי עידי הכשירות שהוכשר ומתוועד עמהם וחותמים. אבל אם חתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערער בא הערער וביטל וועד המושב של אותו בית דין ואף על פי שאחרי כן מעידין עדים שחזר בתשובה כיון שבטל המושב ההוא בטל, ואי אפשר להעמידה בשנים מעידין שגזל ושנים מעידים שלא גזל דכי האי גוונא לא מיפסל דאמר' אוקי תרי להדי תרי ואוקים גברא אחזקיה וכן בפגם משפחה כגון עבד וכיוצא בו דגלויי מילתא בעלמא הוא כיון דגליא מילתא דכשר הוה לא איכפת לן בההוא ערער ולא סבירא ליה דע' הדא שמעתא אלא בערער דגזלנותא ובעדי כשרות שחזר בתשובה.
<h2>דף כב.</h2>
והא דא"ר זירא שלשה שישבו לקיים השטר ומת אחד מהן צריכין למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי ואי כתיב בי דינא דפלניא וכתב בה באשרתא א' לן רבנא פל' דאנא מכיר חתמות שהדי אילין או אמרנא ליה לרבנא פל' דאנן ידעינן חתמות סהדיא אילין אע"ג דלא כתיב במותב תלתא הוינא שפיר דמי. גרסי' בתלמוד אר' ישראל בסוף דיני ממונות האחרון [סנהדרין פ"ג הי"ב] אשרתא דדייני מהו שיהא צריך בית דין ר' הושעיא בשם שמואל ורב בניי משמ' דשמואל חד אמר יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינים. וחד אמר אפי' בכתב עד אחד ובדיין אחד. פיר' אם לא נמצא מי שמעיד על כתב ידי העדים שבשטר ולא הכירו אלא כתב יד אחד מן העדים וכתב יד אחד מן הדיינים שבקיום מצטרפין כתב שניהן ומקיימין בהן את השטר. ודא' אמימר כמה מעליא אעד ודיין מצטרפין קילס.
האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת כול'. אמר רב הונא אמר רב מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנ' את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה כדר' יונה דאמ' הזה הבעל מוציא שם ולא היבם. אבל הפה שאסר הוא הפה שהתיר לאפוקי מהאי קרא את בתי נתתי לאיש. לאיש אסרה לכול' עלמא, הזה התירה לו, לא צריך הא מילתא קרא סברא היא. הוא אסרה והוא שרי לה. פי' דבר שהוא בהיתר בא זה ואסרו וחזר והתירו הרי הוא בחזקת שהיה מי לא ידע בדבר הזה ומי משיב על זה אלא הפה שאסר דבר שהוא בחזקת התר וחזר והתירו לא צריך קרא ואת בתי נתתי לאו להכי הוא דאתא אלא לאסור ואינו חוזר ומתיר.
ת"ר אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת, ואוקמה רבא בשנתנה אמתלא לדבריה. תניא נמי הכי אמרה אשת איש אני כול'. מעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להן מקודשת אני לימים קדשה עצמה כול', ואוקימנא כיון שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת. מעשה דשמואל דבעא מיניה דרב מפורש בתלמוד אר' ישר' [פ"ב ה"ה] הכי, שמואל בעי איזדקוקי לאיתתיה אמרה ליה טמאה אני למחר אמרה טהורה אני א' לה אתמול טמאה שמרון טהורה אמרה ליה לא הוה בחילי אתמול היי שעה. לא הוה בכח אותו העת. אתא שאיל לרב אמר ליה מכיון שהביאה אמתלא לדבריה נאמנת ואפי' הכי לא עביד שמואל עובדה בנפשי' פי' ונתרחק ממנה.
<h2>דף כב:</h2>
ת"ר שנים אמ' מת ושנים או' לא מת שנים או' נתגרשה ושני' או' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ר' מנחם בר' יוסי או' תצא, וכול'. ואקשינן לרבנן תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי. ופרקינן כגון שניסת לאחד מעידיה שאו' בריא לי שמת וכן האשה אומרת ראיתיו שמת ובריא לי. ואע"ג דתנן בפרק שני ביבמות [כ"ה ע"א] מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, הכא יש לומר עד אחר זולתי השנים המכחישין אלו את אלו שאם נאמר אחד מאלו מי שנשא את האשה כמי שאינו נשאר אחד אין דברי אחד במקום שנים כלום.
הא דאמר ר' יוחנן שנים אומרים מת ושנים או' לא מת הרי זו לא תנשא ואם נישאת לא תצא, שנים או' נתגרשה ושנים או' לא נתגרשה לא תנשא ואם נישאת תצא ומקשי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ותרגמה אביי בעד אחד ופשוטה היא. ותרגמה רבא בתרי ואליבא דר' מנחם בר' יוסי דאמ' תצא ואמ' אימתי אני או' תצא בזמן שבאו עדים שלא מת אלא נתגרשה ואחר כך נשאת אבל נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא. ומותבינן מינה תיובתא לרב נחמן בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"א ע"ב]. משום זילותא דבי דינא ולא אשגח בה. ור' יוחנן ראה דבריו של ר' מנחם שאמ' כיון שבאו עדים כי לא נתגרשה לא היה לה להנשא ואם ניסת תצא מאי טעמא שאם יבוא הבעל ויאמר לא גירשתי תכחישהו ואפי' לר' המנונא דאמ' אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הכא כיון דאיכא שהדי דמסייעי לה ואומרין נתגרשה ודאי מעיזה לפיכך (אר') [אמר ר'] יוחנן בגרוש' תצא. ולא ראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי במיתה אלא אע"פ שבאו עדים כי לא מת.0...
<h2>דף כה.</h2>
תא [שמ' חזקה לכהונה נשיאות כפים] בבבל חלה בסוריא חילוק מתנות בכ[רכין קתני מיהת] נשיאות כפים חזקה לכהונה להעלותו ליוחסין [לא לתרומה] להאכילו בתרומה ואכילת חלה נמי חזקה לכהונה... בתרומה דאוריתא תא שמ' חזקה לכהנים נשיאות כ[פים] וחילוק גרנות בארץ יש' כול' מאי לאו חזקה לכהונה נשיאות כפים להעלותו ליוחסין לא לתרומה, וחילוק גרנות שהיא התרומה חזקה לכהונה להאכילו חלה קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאוריתא וכי הא רב הונא ברי' דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקא אמרי אפילו למאן דאמ' תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאוריתא שהרי שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. פיר' אפילו כשהיתה מקצת הארץ ביד יש' ומקצתה ביד הגוים כמו עתה בזמן הזה נתחייבו בחלה שמ' מינ' דחלה בזמן הזה שארץ יש' ביד האומות חייבין ב(ת)חלה מן התורה אבל אינן חייבין בתרומה עד שתהיה הארץ כולה ביד יש' ואמינא להו אנא איפכא אמריתו לה ד[דתניא] כי תבואו יכול משנכנסו מרגלים בארץ חייבין בחלה ת"ל בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכי אסיקנהו עזרא לאו כולהו סליק פשוטה היא תא שמ' חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות [ועדות עדות חזקה היא לא עד]ות [הבא]ה מחזקה כחזקה כי ההוא ד[אתא לקמי [דר'] אמי אמ' ליה מוחזקני בזה שהוא כהן [א"ל מה ראית שקרא] ראשון בכנסת ואחריו קרא לוי והעלהו ר' אמי לכהונה על פיו ור' יהושע בן לוי העלה לוי ללויה על פי עד שהעיד שקרא כהן בכנסת ואחריו קרא זה שני לכהן איהדר חזייה לר' אלעזר בבישות פיר' החזיר ריש לקיש והביט בר' אלעזר פנים זעומות אמ' לו תשמע שמועות מר' יוחנן ואינך אומרן לי משמו כלומ' אילו הייתי יודע שאילו דבריו לא הייתי אומ' כך בפניו. ר' ור' חייה חד העלה בן על פי אביו לכהונה וחד העלה אח על פי אחיו ללויה.
<h2>דף כו.</h2>
מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו זכרני שהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאני מבית הספר והטבילוני לאכל בתרומה לערב והיו חברי בדילין ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו ר' לכהונה על פיו. תניא ר' שמע' בן אלעזר אומ' כשם שהתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון [חז]קה לכהונה ואוקיש מר' אל[עזר] בן עזריה דאמ' מעשר ראשון [אף לכהן] דקנסינהו עזרא ללוים שלא יקחו מעשר ראשון מפני שלא עלו עמו ומנא לן דלא עלו עמו שנא' ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי [שם].0...
<h2>דף כט:</h2>
רב פפא אמר כמהר הבתולות כלו' אלו כת' כמוהר בתולה דיו למה כתב בתולות הבתולות כול' כטעמא דריש לקיש והא דכת' לאבי הנערה דייק אביי מדכתב לאבי הנערה ולא כתב ונתן לאביה ש"מ בשעת נתינה נערה בחיים בעינן, ואם בא עליה ומתה פטור. והא דתניא כמוהר הבתולות שיהא דין המפתה כמוהר הבתולות חמשים דכתיב במפותה בתפיסה ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ומוהר הבתולות כזה מה זה שקלים דכתב כסף ישקל שקלים אף מוהר הבתולות נ' שקלים ואסיקנא ריש לקיש ורב פפא אית להו דהדדי באילו ושתה קראי כתיבי. נער נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות תרי קראי לגופיהו בעינן נערה בתולה חד כאביי וחד לגזירה שוה וחד לאתויי חייבי לאוין כגון ממזרת וכיוצא בה וחד לאתויי חייבי כריתות כגון אחותו וכיוצא בה ולאפוקי מהאי תנא דתניא ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו למעוטי חייבי לאוין שאינן ראויין לקיימן אין להן קנס. ואתקיף עלה רב יוסף הניחא לרבנן דאמרי תופסין קדושין בחייבי לאוין פי' אית בה הוי', אלא לר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לוין מאי איכא ביניהו בין מאן דאמר לאשה שאין בה הויה אין לה קנס ובין מאן דתאני כל אשה שאינה ראויה לקיימא אין לה קנס. ופרקי' איכא ביניהו פי' אלמנה מן האירוסין ב[עול]ה לכהן וכר' סמאי שהיה או' חילולין הוא עושה ולא ממזרות וכל מי שאין הולד ממזר תפשי בה קדושי' חוץ מיבמה. ולר' ישבאב דא' כל שאין לו ביאה בישר' פי' ביאה בהתר הוולד ממזר גם אלמנה זו לכהן גדול אין ביאתו בהתר והוולד ממזר וכיון שהוולד ממזר אין לו הויי' בה. ופרקי' אליבא דר' ישבאב איכא ביניהו עשה והן מצרית ואדומית שני בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל יי' הא דור ראשון ודור שני לא יבואו בקהל יי'. וקימא לן לאו הבא מכלל עשה עשה הוא וזה וכל היוצא בו נקרא לאו הבא מכלל עשה.
<h2>דף ל.</h2>
ואמר' היניחא לר' סימאי דאמר לר' עקיבא כדאמר אין ממזר מאלמנה לכהן גדול משיב ר' ישבאב ואמר לא אלא כל חייבי לאוין בין דשאר בין דחייבי לוין גרידא לר' עקיבא הולד ממזר יש לו לאוקומי הני תנאי בחייבי עשה כדשנית. אלא אם ר' ישבאב סתם אמר כל שאין לו ביאה ביש' בהתר ואפי' דור שני ודור ראשון של מצרי ואדומי אינה ביאתו ביש' בהתר והוולד ממזר ואין קדושין תופסין בה. ואוקימנא איכא ביניהו בעולה לכהן גדול. פי' כהן גדול שאנס נערה בתולה יש לה קנס ואע"פ שעשאה בעולה אינה כשאר חייבי עשה כי כהן גדול שנשא בעולה לדב' הכל אין הוולד ממזר משום שהוא עשה שאינו בכל שאין אשה בעולה אלא לכ"ג בלבד שנאמר כי אם בתולה מעמיו אך אשה בתולה ולא בעולה. וקיימא לן לאו הבא מכלל עשה וזו היא בעולתו שלו לפיכך תפסי בה קידושי' אבל שאר חייבי עשה שאיסורן שווה לכל ישר' אין בה הוייה.
אמר רב חסדא הכל מודים, פי' הני תנאי שמעון התמני ור' שמעון בן מנסיא בבא על הנדה שמשלם קנס כול'. ולאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה פי' כי הנידה היא מחייבי כריתות והיה ר' נחוניא פוטר חייבי כריתות מן התשלומין ופירש אביי דא' נאמר אסון בידי אדם שנא' ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ונא' אסון בידי שמים שנא' ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון מה אסון בידי אדם פטור מן התשלומין דאמר' אין מת ומשלם אף אסון האמור בידי שמים כגון כרת ומיתה בידי שמים פטור מן התשלומין. ואסיקנא התינח דאסון על ידי צנים ופחים דבידי אדם אסון על ידי אריה וגנבי דבידי שמים נינהו מאי, ודחינן וכי אריה וגנבי בידי שמים נינהו והאמר מיום שחרב הבית אע"פ שבטלה סנהדר' דין ארבע מיתות לא בטלו אלא מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דרסתו וכו'. אלא אפוך אריה וגנבי בידי שמים צנים ופחים יש מהן בידי אדם כגון היושב בצנה ונצטנן והיושב בחמה ונתחמם ויש מהן בידי שמים כגון חולי'.
<h2>דף ל:</h2>
רבא אמר טעמא דר' נחוניא בן הקנה מהכא אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם ופשוטה היא. מאי איכא בין אביי לרבא איכא ביניהו זר שאכל תרומה שהוא חייב מיתה בידי שמים דכתיב ומתו בו כי יחללוהו לאביי דאמר כל אסון בין כרת בין מיתה בידי שמים פטור מן התשלומין פטור לרבא דאמר כרת פטור הא מיתה חייב, חייב. ואקשי' לאביי אליבא דר' נחוניא בן הקנה אמאי פטור ליחייב בהאי תרומה משעה דאגבהה דהא לא מתחייב מיתה עד דאכיל לה כגין הגונב חלב ואחר כך אכלו שאמר רב חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה שחייב בתשלומין. ופרקינן כגון שתחב לו חברו האי תרומה בבית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורה אלא ע"י הדחק, חברו לא מחייב דהא הי' יכול לאהדורי איהו לא מחייב דבעדנא דקנייא ליה לאכילה איחייב לי' במיתה. רב אשי פירק בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו.
<h2>דף לא.</h2>
ודייק' אליבא דפירוקא דרב אשי דפריק אליבא דרב חסדא דאמר מודה ר' נחוניא בגונב חלבו של חבירו ואכלו שחייב פליגא דר' אבין דאמר הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע אמות וקרע בהליכתו שיראין של חברו פטור שעקירה צורך הנחה היא כול' ופשוטה היא. ומותיב רב ביבי לר' אבין הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי אסור שבת, פי' כיון שהגביהו לגנבו קנאו ואינו חייב באיסור שבת עד שיוציא מרשות לרשות ולמה לא נאמר כי לא נתחייב בהגבהה זו צורך הוצאה היא כמו שאמר שעקירה צורך הנחה היא. ודחינן לא הגביהו על מנת להוציאו דאיכא למימר ההגבהה צורך הוצאה היא אלא על מנת להצניעו הגביהו ונמלך להוציאו. ואקשי' הא"ר יוחנן כי האי פטור מאסור הוצאה בשבת. ופרקי' בשעמד לפוש. פי' כיון שיגע במשאו שעליו עמד לנוח. ונדחה הפירוק הזה ופרקי' זו הברייתא הגונב כיס בשבת בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי וכיון שעמד קנאו נתחייב בגנבה. ומאי טעמא לא תני אבל זורק פטור מגרר ויוצא אצטריכא ליה מהו דתימא אין דרך הוצאה בכך ולענין שבת לא מיחייב קמש' לן. וזה הכיס אוקימנא בשליפי מיצעי דאי רברבי היינו אורחי' ולא הוה צריך למימריה.
<h2>דף לג.</h2>
הלא כתוב ביה לא יוסיף ומשלם ואינו לוקה הלא נמצא לאו שלו בטל וכן עדים זוממין כתי' בהו לא תענה ומשלמין ואין לוקין אלא חובל יתכן לקיים את לאו שבו במכה הכאה שאין בה שוה פרוטה. ובעדים זוממין במעיד על כהן שהוא בן גרושה וכיוצא בו. אחותו נמי איכא לקיים לאו שבה באחות בוגרת. ר' אליעזר או' עדים זוממין היינו טעמא דלא לקו משום דלאו בני התראה נינהו. וסייעיה רבא דאמר רבא אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי כול'. ודברי אביי דאמר לאו מלתא היא דאמרי והתקפה דרב סמא התינח בדיני נפשות אלא כי משהדי בבן גרושה ובבן חלוצה דלית בעידותם דרך להתראה ופירק דבהא נמי לא צריכה התראה דאמ' קרא משפט אחד יהי' לכם דאלמא משפט כל עדים זוממין שוין שאין צריכין התראה פשוטות הן. הא דרב ששא דמפיק החובל שאינו בר מלקות מהאי קרא דכתי' כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וג', ופשיט דמותרה למיתה הוה מותרה למלקות ואלו היה החובל בר מלקות בזמן שאין שם אסון היה לוקה אלא מדכתי' ולא יהיה אסון ענש יענש שמ' מינה ממון חייב ולא מלקות, ואתקיף רב אשי עליה ממאי דמותרה לדבר חמור פי' מיתה הוה מותרה לדבר קל פי' מלקות. דלמא לא הוה ואת"ל הוי דילמא מלקות חמורה היא מן המיתה כרב דאמ' אילמלא ניגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא.
<h2>דף לג:</h2>
ודחינן לה לא שאני בין הכאה שיש לה קצבה מ' בלבד להכאת חנניא מישאל ועזריה שאין לה קיצבה. ונדחת דוקיא דרב ששא מהתקפה דרב יעקב מנה פקוד משמי' דרבינא היניחא לרבנן דאמר' נפש תחת נפש אלא לר' דאמר האי נפש תחת נפש ממון הנה אין בזה מותרה דדבר חמור. ודברי רבנן ור' מפורשין במכילתא ואלה שמות [משפטים פ"ה] אלא אמר ר' יעקב משמ' דרבינא מהכא כי מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל, מדכת' אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן וג' דברים פשוטין הן ואתקיף עליה רב מרי ממאי דהאי קרא במזיד כתוב ונקה המכה מקטלא ודילמא בשוגג מאי ונקה מגלות ועלתה קשיא.
ריש לקיש אמר שתי משניות הללו לר' מאיר דאית ליה לוקה ומשלם תנא הכא במשנתינו זו ממון והוא הדין למלקות, וכן באלו הן הלוקין תנא מלקות והוא הדין לממון. ואקשי' אי הכי ליתני בתו ובת בתו כול' יש להן קנס דהא אית ליה לר' מאיר נמי מת ומשלם דתניא גנב וטבח בשבת כול' ופרק' טבח דקתני על ידי שלוחו דהוא אינו חייב מיתה לפיכך משלם. ואסיקנא דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות או השליח, ואע"ג דקיימא לן אין שליח לדבר עברה הכא בפירוש רבתה התורה השליח לחייב שלוחו. ואקשי' אם טובח ע"י אחר הוא.0...
<h2>דף לד:</h2>
בנפשו חייב, אבל גנב בשבת ונשא הצאן והוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים ונתחייב בשבת פטור מן הכפל דלא דאמי הכפל לארבעה וחמשה דכל קנס השווה לכל אם גנב וטבח בשבת פטור וכן הגונב וטובח במחתרת וצריכא. אמר רב פפא היתה פרה גנובה לו כול' ואקשינן מכדי כבר אמר רבא היה גדי גנוב לו, מה בא רב פפא לומר כבר אמרו רבא לא הוסיף רב פפא אלא אמ' השמועה היא היא ואמר במקום גדי אמר הוא פרה. ופרק' שאולה אתא לאשמעינן דלא אמרה רבא. פי' אלו הוה מיחיב באונסיה השואל משעת משיכה הוה ליה לחיוביה בשגנב וטבח בשבת וכיון דאמר גנב וטבח בשבת פטור שמ' מיני דלא מיחייב באונסי' עד שעת שבירה ומתה. ואוקמה שאלה משעת משיכה נתחייב השואל במזונותיה ואין מתחייב אם נאנסה כגון מיתה ושבירה אלא בשעת שבירה ומיתה.
אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונסה כסבורין של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, אם הניח להן אחריות נכסים פי' קרקע חייבין לשלם, פי' מאן דמתני אם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבים לשלם אפי' ארישא דקתני אין חייבין באונסיה הני מילי אם לא הניח אביהן אחריות נכסים אבל אם הניח אביהן אחריות נכסים חייבין פליגא הא דרבא אדרב פפא. דרבא סבר האב נתחייב באונסין משעת שאלה לפיכך אם הניח קרקע יורשין חייבין לשלם חוב אביהן. ורב פפא אמר לעולם היורשין פטורין שאביהן לא נתחייב שאין השואל מתחייב באונסין אלא בשעת שבירה ומיתה ובאותה שעה מת היה וכיון שמת פקע חיובו והיורשין לא שאלו שיתחייבו לפיכך לעולם פטורין. ומאן דמתני לה אטבחוה אבל (א)רישא דקתני מתה אף על גב דקתני הניח להן אביהן אחריות נכסים פטורין. והיינו דרב פפא. חייבי מלקיות ודבר אחד פיר' חייבי מלקיות וממון שוגגין וחייבי מיתות וממון שוגגין, חלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אמר חייב ממון כיון שלא התרו בו למיתה או למל' חייב דכי אמרי' אין מת ומשלם ולא לוקה ומשלם כשהתרו בו אבל לא התרו בו משלם. ריש לקיש אמר פטור כיון דאלו אתרו ביה פטור כול'. איתיביה ר' יוחנן ולא יהיה אסון ענש יענש מאי לאו אסון ממש פי' אם אין שם התראה למיתה אלא שוגגין ענש יענש, ופריק ריש לקיש דין אסון כלומר לא מת המוכה. איכ' דאמרי איתיביה ריש לקיש לא יהיה אסון ענש יענש מאי לאו דין אסון דליכא אסון כלל פי' לא מת המוכה, ופריק לא אסון ממש והיא התראה שמחייבתו מיתה וכיון שאין התראה שם ענש יענש כמו שפירשנו.
<h2>דף לה.</h2>
מתמה רבא מי איכא מאן דאמר חייבי מיתות שוגגין משלמין ממון והתנא דבי חזקיה מכה בהמה ישלמנה כול', דאלמא כשם שחייב מכה בהמה על כל פנים כך פטור מכה אדם על כל פנים. פי' עלייה וירידה דכת' [תהלים ע"ד] יודע כמביא למעלה כשהגרזן ביד אדם ומעלהו למעלה ממנו להורידו להכות על העץ או זולתו כיוצא בו. ואסיק' בחייבי מיתות שוגגין ד"ה פטור כי פליגי בחייבי מלקיות וממון שוגגין ר' יוחנן סבר חייב אמר חייבי מיתות איתקוש בין בשוגג בין במזיד ומכה בהמה ישלמנה כדתנא דבי חזקיה. חייבי מלקות לא איתקוש. וריש לקיש אמר פטור בפירוש רבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות בית דין. אביי אמר בחייבי מלקות כתיב והרשיעו הרשע ובחייבי מיתות כתי' אשר הוא רשע למות. רבא אמר מכה מכה כול'. ואסיקנא בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ובהדי דמחייה קרע שיראין.
<h2>דף לה:</h2>
ואקשי' לרבא ולתנא דבי חזקי' ממאי דבחול וליכא לאפלוגי בין בשוגג בין במזיד דילמא בשבת קאי כול'. ופרקי' מדכת' ומכה אדם יומת ודאי בדאתרו ביה. מכה בהמה אם הוא בשבת ואתרו ביה אמאי ישלמנה מתחייב בנפשו הוא אלא לאו בחול ש"מ. ירוש' במגלה פרק ראשון אין בין שבת ליום הכפורים כמו שהוא בפרק הזה אלו נערות שיש להם קנס. מעתה אלו נערות שיש להן קנס לא כרבנן. א"ר מתניה תיפתר דברי הכל בממזר שבא על הממזרת ואשת אחיו דלאו יבמתו הוא אר' מתניה תיפתר שהיה לאחיו בנים ואירס אשה ומת ובא אחיו ואנסה.
ושקלו וטרו (לרבא) [לרבה] דא' אליבא דר' מאיר חידוש חדשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם, מאן תנא דמתני' אי ר' מאיר קשיא בתו דתני אין לה קנס משום דהיא מחייבי מיתות ב"ד והוא אמ' דר' מאיר סבר קנס אף על גב דמיקטל משלם. א' ר' נחוניא בן הקנה הא אמר בפירוש חייב' כריתות כחייבי מיתות ב"ד הן. ואמ' רבא מאי טעמא שנ' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו ולמה שנה אחותו יש לה קנס קשיא. אי ר' יצחק דאמ' חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאה כרת באחותו לדונה בכרת ולא במלקות דייקינן מינה דר' יצחק סבר דמלקות חמור מכרת ומלקות במקום מיתה עומדת וכשם שאין מת ומשלם כך אין לוקה ומשלם אי הכי קשיא ממזרת דחייבי לאוין היא ותנן כי הבא על הממזרת יש לה קנס. ואסיקנא דרבה סבר לה כר' יוחנן דאמר חייבי מלקיות וממון ולא אתרו ביה משום ממון ואוקים לה למתנית' בדלא אתרו ביה כר' יוחנן. ומבעיא לן לריש לקיש דאמ' בפירוש ריבתה תורה חייב' מלקיות כחייבי מיתות ופריש אביי מרשע רשע (ורבה) [ורבא] ממכה מכה. מאן תנא דפליג על ר' נחוניא בן הקנה דמקיש חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין ופטר להו מממון. ופשטינן או ר' מאיר דתאני אחותו שהיא חייבי כריתות יש לה קנס דכד מוקים ריש לקיש ואמר מתני מתני' מני ר' מאיר היא, או ר' יצחק דאמ' לא יצאת כרת באחותו אלא לדונה בכרת ולא במלקות דחייבי כריתות ממון משלמי.
תנו רבנן עריות ושניות לעריות אין להן לא אונס ולא פיתוי כול'. אוקימנא עריות חייבי מיתות ב"ד שניות חייבי כריתות אבל חייבי לוין יש להן כול' איכא דאמרי עריות חייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לוין ומני ר' שמעון בן מנסיא היא דאמר אשה הראויה לקיימה יש לה אונס ופיתוי שנא' ולו תהיה לאשה אבל מה שאינה ראויה לו לקיימה אין לה.0...
